טקס האזכרה השנתי של העמותה יערך בבית יד לבנים בתל-אביב ב-9 בנובמבר 2010 בערב. נא לשריין את הערב מראש.

בערב, לאחר האסיפה הכללית וטקס הזיכרון נעלה את ההצגה 'שעונים', של תיאטרון הקאמרי.

"איזה יופי" הייתה הקריאה של אחד החברים כאשר נכנס למבואה של בית יד לבנים בתל-אביב.

אותו חבר רק הגיע לטקס יום הזיכרון של העמותה וכבר נתן מחמאות.

וכי למה לא לתת מחמאות. אולי הן באמת מגיעות.

הקהל שהגיע טיפין טיפין למקום לא יכול אולי לדעת מה קורה מאחרי הקלעים של אירוע שכזה.

אז אני אספר.

עוד בנובמבר של שנה שחלפה, מיד לאחר הטקס הקודם (הקרנת הסרט 'תפילה'), התכנסה חבורת המשוגעים לדבר בביתו של אברהם גפני, יו"ר העמותה, (או גד פינקלשטיין, ותיק חברי הועד), וגיבשה אלטרנטיבות ליום הזיכרון הנוכחי. כך קורה הדבר במחזוריות כבר למעלה מ-15 שנה.

כל חבר מתבקש לא רק לסכם את מה שאירע בשנה שעברה, אלא להעלות גם הצעות לערב יום הזיכרון הבא.

"צריך להזמין אולם," אומר אברהם בכובד ראש, "זה צריך להתאים גם לנו וגם להם."

כשהוא אומר 'להם' הוא מתכוון לכ-ו-ל. גם לתקופה בשנה שתתאים למרבית חברי העמותה המבוגרים, גם לבעלי האולם (יד לבנים), שלא יהיה במקום אירוע אחר, וגם למי שיופיע בערב זה, יהיה זה התיאטרון האידי, או מרצה מבוקש, או הצגה, כפי שהיה במפגש האחרון.

ואז נזרקות באוויר מספר הצעות. הצגות טובות, סרטים, מופעי יחיד, שירה וכדומה.

לאחר שגובשו מספר אלטרנטיבות, חברי הועד מתבקשים להכין שיעורי בית. צריך ללמוד כל נושא, ללכת למופעים, להצגות, לראות אם ניתן בכלל לשכור את המופע/הצגה/קונצרט וכו'. לבדוק אם זה מתאים לקהל היעד שלנו, שרובו מבוגר, ומיעוטו לצערנו צעיר, וכמובן לבדוק אם הנושא מתאים ליום חשוב שכזה.

רק לאחר שחברי הועד בדקו, צפו, ניתחו, שוחחו, והתווכחו, במספר מפגשים, מגיעים להחלטה.

כל זה דורש זמן רב מאוד. ולמי בימינו יש זמן פנוי בו הוא מנדב משעותיו החופשיות המעטות דווקא לטובת הקהילה?

כאשר ההחלטה נפלה (בהצבעה דמוקרטית), מוקם צוות מצומצם, שיוצר קשר עם התיאטרון (או מה שנבחר) ועם בית יד לבנים, ומתאם תאריך ואלטרנטיבה לאותו ערב.

במקביל, צוות אחר כותב את ההזמנה שבכל שנה דורשת עבודה מאומצת עם גרפיקאי ובית הדפוס. צוות אחר מכין את מדבקות-הכתובות שיתנוססו על המעטפות, ומדביק בולים, ומכניס את המכתבים כמו גם את ההזמנות למעטפות המגיעות לכל החברים.

צוות אחר דואג לעיתון, על ידי דירבון חברים לכתוב (ולצערנו הולך ופוחת הדור), לדיסקים שהשנה הכילו את הסרט על הצבת הפסל 'תפילה' במזריץ' ואלבום התמונות המשפחתי.

צוות אחר דואג ללוגיסטיקה של הערב, החל מהכנת המזון והשתייה, הכוסות, המייחמים, תחנות הרישום, נרות הזיכרון וגפרורים, וכמובן מיקרופון.

וממש לפני הטקס צריך לבדוק שכל התיאומים עובדים, שהשחקנים בהצגה הם אלו שאמנם יופיעו, ולא מחליפים, ושהכול מתוקתק עד הפרט האחרון.

ותמיד צריך להכין נאומים. כן גם את זה צריך להכין לערב יום הזיכרון. (למי יש זמן?)

וממש בערב עצמו לדאוג שנצליח למלא לפחות את השורות הראשונות שלא תהיה 'פדיחה' כמו שהחבר'ה אומרים.

הכול כדי שאתם, החברים ובני משפחותיהם, או חבריהם, יוכלו להגיע בנחת, להיכנס למבואה, ליהנות מכוס שתיה חמה או קרה מלווה בעוגה, להתענג על המפגש עם החברים שאותם פוגשים פעם בשנה, ליהנות מהעיתון והחוברת, להיכנס לאולם, להשתתף באסיפה הכללית, באזכרה השנתית, ולצפות במחזה. (השנה זה היה שעונים של הקאמרי).

כל זאת עד לסיום הטקס.

וכבר עם הטפיחות על השכם אותם אנחנו מקבלים, על ההצלחה של הערב, מתחיל המחזור הבא של הדאגה. מה יהיה בשנה הבאה? כיצד נוכל לשמר את הרמה הגבוהה אליה הגענו?

אז בסופו של דבר מגיעה תודה לכל מי שעזר להפיק את הערב. במיוחד לאברהם היחיד והמיוחד שהיה כמעט בכל הצוותים ולרינה אשתו, לעודד, לטובה, לגילה, ליהודה, לגד, ליפה ולאיציק.

להתראות בשנה הבאה.

וממש לפני סיום:

אני רוצה לנצל את הבמה הזו על מנת לפנות לקהל: הקופה שלנו הולכת ומתדלדלת. ללא תרומות לא נוכל לשמר את הפעילות הנוכחית היחידה והמיוחדת שלנו. שמות התורמים שירצו בכך יוקרא בטקס האזכרה בשנה הבאה.

המעוניינים לתרום יפנו למר גפני: 03-5468541

נפתלי ברזניאק